מיומנה של מאמצת……

לאקי, לקלק, ליקליק, פצי'פוני ועוד אין ספור שמות חיבה שיש לך כבר בחצי שנה שאתה איתנו.

קודם כל אנחנו רוצים להגיד לך תודה שאתה איתנו, בבית שלנו חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו.

תודה על זה שאתה גורם ללב שלנו להתפוצץ מהתרגשות והאהבה כל יום מחדש, ממש ככה כל יום מחדש. כל יום אותה חוויה של פיצוץ הר געש בגוף, חוזרים מהעבודה ואנחנו כבר יודעים איך תקבל את פנינו: קשקוש בזנב, אוזניים מתוחות אחורה, קפיצות וליקוקי ענק בפנים. מי עוד יכול לקבל אותנו ככה!? אפילו אבי ואני לא מתרגשים לפגוש אחד את השניה בכזאת רמת התרגשות ואנחנו באמת באמת אוהבים, לזה קוראים כוחו של הרגל אצל בני האדם, לאהוב אבל גם לקחת כמובן מאליו את מי שאתה אוהב. בשבילך שום דבר לא מובן מאליו וההרגל היחיד שיכול להיות שהתרגלת אליו הוא תהליך ההסתגלות שעברת לבית שלנו.

לאט לאט אנחנו צופים בך גדל, נותן בנו אמון, מתמסר והכי חשוב נותן לנו להתקרב אליך.

כשאימצנו אותך הייתה כלב לא חברותי במיוחד- לא אוהב בעלי חיים אחרים, מפחד מבני אדם שמבקרים בבית או מכאלו שנראו לך מוזרים בחוץ ולא מוכן לשבת או לשכב לידנו. כנראה שעברת מסע חייים שלם עד שפגשנו בך. אני מודה שאם הייתי יודעת שזה הכלב שאני הולכת לאמץ אז כנראה שלא הייתי בוחרת בך, אבל רצה הגורל וחיבר בנינו בכל זאת. בהתחלה היו לנו אין ספור תהיות אם להחזיר אותך, הרגשנו כי אין לנו שום כלי להתמודד איתך, בכל זאת אתה הכלב הראשון שלנו, היינו מתוסכלים שאתה מכיר את הפקודות אבל לא סופר אותנו, שאנחנו קונים לך מלא צעצועים אבל אתה לא משחק איתם, שאתה לא מוכן לעשות דברים מגניבים כמו להתגלגל להביא כדור ועוד.

דברים התחילו להשתנות איתך כאשר אבי ואני עשינו שינוי בתפיסה שלנו, כל פעם שהתבאסתי שיש לנו כלב לא נחמד הרגשתי אשמה, אשמה כי אני הופכת אותך לכלב לא ראוי לחיים, כל כך רוצה כלב זורם וחביב שכמעט החזרתי אותך ומי יודע אולי בסוף גם הייתי גוזרת את דינך. כמו שבני אדם שונים ראויים לחיים כך גם אתה, וכל שעלינו היה לעשות הוא לקבל מצד אחד את האופי שלך ומצד שני להאמין שחלק מהדברים ניתנים לשינוי.

היום חצי שנה אחרי אתה עדיין לא מתגלגל ובטח שלא רץ אחרי כדורים, אבל אין ספק שעברת שינוי שלולא אנחנו לא היינו עוברים אותו קודם בעצמנו לא היה סיכוי לקשר שלנו.

לאקי תודה שאתה איתנו, ובעיקר תודה שאתה הופך אותנו לאנשים טובים יותר!!

שלך ליאן ואבי האוהבים (לוד)