טעימה מפרויקט "נעורים"
בשבת שעברה החלטנו שלא "ללמד " נושא אלא להקריא סיפור נטישת כלב מנקודת
מבטו של הכלב . מדבר בעד עצמו .נכתב על ידי סרגיי דאקוב מתנדב בעמותה .

היום בבוקר, כשהתעוררתי, כולם כבר היו ערים. הילדים הקטנים ליטפו אותי וחיבקו אותי. אפילו הבכור, שתמיד כשהייתי צריך לצאת היו צעקות כדי שהוא יצא איתי היה שם.
המבוגר ביניהם שם עלי רצועה והתארגן לצאת. בדרך כלל, אני צריך להזכיר להם שאני צריך לצאת וגם אז זה לוקח זמן…
היום היה שונה. ירדנו למטה, אבל במקום לפנות לאקליפטוס שאני תמיד אוהב לסמן, הלכנו ישירות אל הרכב.
רגע… אולי אנחנו נוסעים לגינה?! כבר כל כך הרבה זמן שלא יצא לי להיות בגינה! מעניין אם בלה המטורפת ההיא תהיה שם היום, היינו משחקים שעות… או לפחות עד שלבעלים שלי היה נמאס והיינו חוזרים הביתה… אבל זה עדין היה מאוד כיף!
הנה אנחנו עולים לאוטו ומתחילים לנסוע. החלון! תפתחי לי את החלון בבקשה! בבקשה? חלון? אוף…
רגע, זאת לא הדרך לגינה, אוי לא! אנחנו נוסעים לאיש ההוא עם החלוק הכחול נכון? הוא שוב הולך לתקוע בי אצבעות?
אחרי שנסענו עוד מעט, ירדנו מהאוטו והתחלנו ללכת. אני לא מכיר את המקום הזה, אבל יש פה דשא ע-נק! אני מת ללכת לשם לשחק, הבעלים שלי פחות מעוניין…
ירדנו במורד הגבעה ועצרנו מול שער כחול. יש פה ריחות של אולי מיליון כלבים, אולי זאת כן גינה אחרי הכל?
הנה אנחנו נכנסים. הגינה הזאת מוזרה, אבל היא יותר גדולה מהגינה הרגילה שהייתי בה. אני כבר שומע את הכלבים האחרים! יש פה גם הרבה אנשים, הנה אחד מהם ניגש אלינו. הוא מלטף אותי, כן, כן, כאן מאחורי האוזן! כן!
הבעלים שלי מדברים איתו… נו, איכפת לך שאני אלך להגיד שלום לכולם בינתיים? אנחנו גם ככה לא נהיה פה המון זמן… רגע, למה אתה מביא לו את הרצועה שלי? ולאן אתה הולך?
הבעלים שלי בטח הלך למקומות האלה שאסור לי להיכנס אליהם, בדרך כלל פשוט קושרים אותי לגדר… אבל רגע, לא ראיתי פה מקומות כאלה. היי! לאן אתה מתרחק? תחזור! אני רוצה איתך! לאן אתה הולך?!
א-אולי, אולי הולך למקום שהוא תמיד הולך אליו, כל יום, והוא חוזר. גם עכשיו הוא יחזור, נכון?
קשרו אותי לשרשרת בצד והביאו לי קערת מים, עכשיו ראיתי גם את הכלבים האחרים: חלק רצו לשחק איתי, חלק פחות אהבו שאני כאן, גם הם כולם קשורים… זאת לא גינה כיפית.
ניגשו אלי אנשים וילדים, אני אוהב אנשים, אבל עכשיו אני רק רוצה שהבעלים שלי יחזור. הוא יחזור, ויקח אותי הביתה, לשמיכה שלי… למה הוא לא חוזר?!
לאחר כמה שעות האנשים התחילו לקחת את הכלבים האחרים לאנשהו, הם לא חוזרים… אני מפחד…
נשארתי אחרון פה, אולי אם אני אכנס מתחת לשיח הם לא ישימו לב וישכחו שאני כאן.
משיכה ברצועה. אני לא הולך!
מגע קל על הגב. אני לא הולך!!
הם מרימים אותי. בבקשה! אל תעשו לי כלום, אני נכנע! אני רוצה הביתה!!
הם שמו אתי בתא קטן עם רשת והתחלנו לנסוע. הפעם ה"חלון" היה פתוח כל הדרך והייתה רוח, אבל זאת בכל זאת לא הייתה נסיעה נעימה.
הם שמו אותי בתא עם עוד כלב והביאו לי אוכל, האוכל לא טעים כמו האוכל הרגיל. מסביב יש רעש, המון רעש, נביחות מכל עבר… אני גם נובח, נביחות תמיד גורמות לבעלים שלי להופיע ולצעוק עליי. כרגע אני מוכן לסבול גם צעקות, רק שיחזור.
מאז עברו כבר מספר חודשים, התרגלתי לחיים החדשים שלי. המקום עם האנשים כייפי, בהחלט עדיף מהכלובים. גם התחברתי עם השאר פה, חוץ מהלבן בתא השכן, אני אקרע אותו אם אני תופס אותו.
אנשים באים אלי שוב ושוב, מלטפים ומביאים חטיפים, אני אפילו מזהה כבר חלק מהם…
אבל גם הם תמיד הולכים ונעלמים.
אני חושב… אני חושב שאני לא אוהב אנשים, גם הבעלים שלי היו נחמדים אלי בתחילה, ואז גם הם נעלמו…
אולי ככה זה אנשים, הם נכנסים אליך לאמון, מתחברים אליך, מקרבים ואז פשוט ללא הסבר נעלמים. הם יצור אכזרי ובוגדני. ואני, אני לא נופל יותר בפח!

.