אני כותבת למען הכלבים האנונימיים. למען אותם אלפי כלבים אשר מושמדים בכל חודש בישראל. לכלבים האנונימיים אין שם, אין בית, אין יד מלטפת, אין עמותה אוהבת המטפלת בהם, אין להם תמונות באתרי אינטרנט. והגרוע מכל, אין להם הרבה סיכויים. הכלבים האנונימיים מגיעים לכלביות השונות ברחבי הארץ והופכים למספר על טופס, ומקרה הטוב יש להם עשרה ימים לחיות. הכלבים האנונימיים הם פרי ההמלטות הבלתי מבוקרות ואטימות הלב של הנוטשים והזונחים בני עמנו.

הכלבים הללו מגיעים מבתים וממשפחות עם סיפורים שונים. חלקן חשבו כי צריך לתת לכלבה להמליט לפחות פעם אחת, אחרים מאמינים שהעיקור הוא כנגד הטבע ושזכרים אין לסרס. יש משפחות שצפו בטלוויזיה או שמעו ברדיו שיש להן כלב מסוכן, והן מחפשות דרך להפטר ממנו. יש משפחות שהעבירו את האחריות הבלעדית על הכלב לילדים צעירים שמאסו בצעצוע החדש. יש משפחות שחוו גירושין ופרידות ולכלב אין מקום בבית החדש, יש משפחות בהן הילדים בגרו, התגייסו לצבא או נסעו להודו וההורים "נתקעו" עם הכלב. משפחות רבות לא מבינות שיש להשקיע בחינוך, ושגידול כלב כרוך בזמן ובמחוייבות במשך כל חייו.

כלבים ננטשים בכל מקום אפשרי, רבים מהם ננטשים בישובים כפריים, במושבים, בקיבוצים ובמועצות אזוריות קטנות. שם, מאמינים הנוטשים, יימצא להם פתרון. האשלייה המרה הזו מסתיימת בזימון לוכד כלבים זה או אחר, והכלבים המבועתים מובלים לבית האסורים. לעיתים הם מגיעים עם קולרים מהוהים כשהם מוזנחים לאחר שוטטות ממושכת, רובם לא משובבים ואין להם דיסקית זיהוי. חלקם מגיעים לכלבייה לאחר שנמסרו על-ידי בעליהם במועצה, ולמקצתם אפילו מצורפות תעודות יוחסין. למי שמעיין בתעודות מסתבר שהם בני אלופים ומגזעים נדירים.

"נמצאים כל הזמן בתודעתנו"
אחת הכלביות האזוריות הקולטות כלבים ממספר רב של מועצות וישובים כפריים ועירוניים היא כלביית אחיסמך הסמוכה לרמלה. הקשר הראשוני שלנו עם הכלבייה נוצר לפני מספר שנים, כאשר בראשון-לציון עוד לא קמה כלבייה עירונית. בזמנו, הועברו הכלבים המשוטטים מראשון ישירות לשם. אז, נחשפנו לכמויות האדירות והבלתי נתפשות של ההמלטות והכלבים הנטושים בארץ. רבות מאותן משפחות שנטשו את כלביהן המשובבים שהצלחנו לאתר פצחו בגמגומים וסיפרו שהעבירו את הכלב למישהו, והמישהו ההוא העביר למישהו אחר. הם, ברור, כבר מזמן לא רוצים את הכלב.

היום, כאשר יש כלבייה בראשון-לציון (שהיא, אגב, המושקעת ביותר שראיתי: מוארת, מאווררת, נקייה במיוחד ויש בה מיטה לכל כלב), אנחנו משקיעים יותר מתמיד בפרויקט האימוץ אותו בנינו ומשחררים את כלבי עירנו מהכלבייה למשפחות חדשות. אף כלב בפרוייקט האימוץ לא מורדם. אבל, ההתהדרות הזו ש"אצלנו לא מרדימים" לא מנחמת אותנו וגם לא מרגיעה אותנו. האלפים האנונימיים נמצאים כל הזמן בתודעתנו ובמחשבותינו.

בכדי להגדיל את כמות הכלבים לאימוץ אנחנו לא מסתפקים בכלבייה העירונית, אלא עדיין שוכרים מספר תאים בכלבייה האזורית של אחיסמך. למרות שאנחנו יודעים שיש הרבה "אחיסמכים" כאלו, ויש לפעול למען הכלבים השוכנים בכולם, מחובתינו הראשונית לעשות כל מה שאפשר עבור האנונימיים הקרובים אלינו. פעילי העמותה המסורים שלנו רוצים ומוכנים להתגייס גם למענם, גם למען אלו שאינם חלק מפעילותה של אף עמותה.

לשמחתנו, אנחנו יכולים ומתחייבים לצלם את תמונותיהם של הכלבים האנונימיים הללו, ולהפיץ אותם. אתם, הקהל הרחב, מוזמנים להגיע ישירות לכלבייה ולאמץ. עובד העמותה שלנו המטפל יום-יום בכלבים יקבל אתכם, ויחד נוכל לשחררם לחיים חדשים. ואתם, הציבור באזורים המרוחקים יותר, חפשו את הכלבייה האיזורית שלכם, תמצאו שם כלבים מדהימים וראויים לאימוץ

"לא הם נוטשים אלפי כלבים בחודש"
לציבור הממליטנים והנוטשנים, אשר מגיעים מכל שכבות האוכלוסייה, מכל רחבי הארץ ומכל הזרמים החברתיים, והם בעצם השכנים שלנו, החברים שלנו, המשפחה שלנו, הקולגות שלנו, לכם, יש לי רק דבר אחד לומר: אתם הם הנותנים יד להשמדת חיות המחמד, אתם בעיני האוייב האמיתי.

נכון, אמנם קל יותר לכולנו להפנות את הזעם המצטבר לפרטים בודדים כמו בעלי הכלביות או הווטרינרים המרדימים, אך זכרו, לא הם הנוטשים אלפי,כלבים בכל חודש. האוכלוסייה העלומה, הממליטנית והנוטשנית, היא הראויה להוקעה. גם לנו, בעמותות השונות הפעילות ברמה המקומית או הארצית, לא יוקל אם נמשיך ונאמר "אצלנו לא מרדימים". מחובתנו לחשוב על האלפים האנונימיים. האמירה "אצלנו לא מרדימים" מעוררת אשלייה אופטית ולא אופטימית בעליל, המרדימה את הציבור. כי הרי אם רובנו לא מרדימים, משמע שהכל בסדר וניתן לחשוב שישראל 2016 נמצאת במצב משביע רצון.

אבל האמת היא שאנו רחוקים מאוד מלהיות במצב זה. אנחנו עמוק בגלגל חנק של המלטות שגוררות נטישות וחושפות בעלי-חיים להתעללויות, להרעלות, להזנחה ולהשמדה. אם באמת נחליט שחייבים להגביה עוף מכל ענייני העמותה הפרטית שלנו, נוכל להתאגד, לאזור כח ולהאיץ חקיקה ומערכת הסברה אשר תטפל בבעיות מן השורש. ואז, אולי, בעוד עשר שנים לא נפתח עיתון ונמשיך לקרוא סטטיסטיקות מזעזעות על השמדת חיות המחמד בישראל