טארה – 1.4.03 – 28.4.16
Memorial-Candle

טארה

טארה הייתה חתולה מתוקה מאוד, עדינה, פחדנית וקצת נוירוטית. הייתה לה תקופה שהיא ממש פחדה מאנשים, בעיקר גברים, אבל ברגע שהיא עברה איזשהו מחסום איתם היא ישר נהייתה החברה הכי טובה שלהם. לא היה לה אמצע בקטע הזה.

היה לה קול גבוה, מתוק וצפצפני והיא הייתה נורא דברנית. הייתה מסוגלת לחפור לי ברגע שקלטה שאני ערה. עם הזמן היא גם הבינה שזה שהעיניים שלי פקוחות ממש לא אומר שאני ערה ושהיא צריכה לחכות עד שאקום מהמיטה. בחודשים האחרונים לחייה היא התחילה להגיב לצליל החרישי של כיבוי מסך הסלולרי כסימן לזה שאפשר להתחיל לדבר איתי.

היא אהבה להסתיר לי את מה שהתעסקתי איתו. אם הייתי קוראת במיטה היא הייתה מתיישבת על הספר או על הדף או אפילו על הסלולרי. כשהיה לי עדיין מסך מחשב גדול היא הייתה מתיישבת עליו ותמיד איכשהו מסתירה אותו עם רגל או זנב.

היא תמיד הייתה חתולה די מגושמת – כשהיא שתתה מים מהברז היא תמיד הייתה נרטבת לגמרי. כשהיא הייתה יושבת על מסעד הספה היא לא הייתה עושה את זה באלגנטיות ספינקסית אלא נשפכת לכל הכיוונים.

היא גם הייתה חתולה תזזיתית – ברגע שהייתי מלטפת אותה היא הייתה קמה ומתחילה להסתובב מצד לצד. כנ"ל כשהייתי מסרקת אותה.

היה סיוט לצלם אותה, לא רק כי היא שחורה וזה בעייתי לצילום אלא כי היא תמיד הייתה זזה שנייה לפני שתפסתי את התמונה שרציתי. והרבה פעמים כשהיא קלטה שאני מצלמת היא הייתה ניגשת אליי.

היא הייתה חתולת קרקסים – אם הייתי שמה יד פתוחה מעליה היא הייתה נעמדת על שתי הרגליים האחוריות ונוגחת לי ביד.

כשהייתי חוזרת הביתה הייתי שומעת אותה מייללת לקראתי כמה קומות לפני שהייתי מגיעה והיא כמעט תמיד רצה לקבל את פניי, כמו כלב.

היא הייתה מאוד קשורה אליי והתגעגעה אליי מאוד כשנעדרתי וגם מאוד רגישה למצבי הרוח שלי ולמצבי הבריאותי – ידעה לנחם ולשמח.

היא הייתה נשמה יקרה וחברת אמת.