טישה
אנחנו מפרסמים פה המון כלבים לאימוץ, כלבים שמחפשים משפחה, כלבים צעירים, בריאים, ולרוב הם מוצאים את הבית שכל כך חיכו לו, את האהבה שהיו צריכים כל כך. אבל זה לא הסיפור של כולם.
הכירו את טישה.
אומרים שהעולם שייך לצעירים ואין אחד שיודע את זה יותר ממנו. טישה בילה את רוב חייו בבית. תמיד היה שבע והיתה לו מיטה חמה ורכה. בחורף היה לו חם ונעים (ממש אפשר לדמיין אותו בסוודר קטן וחמוד), בקיץ היה מזגן, החיים היו דבש.
טישה היה כלבלב קטן ונמרץ, תמיד רצה לשחק, לקפוץ ולהשתולל וכשהתחשק לו לה…תלטף ולהתכרבל הוא ידע לבוא, לדרוש ולקבל את המגיע לו, את המגיע לכל אחד.
עברו להם השנים וטישה אומנם נשאר קטן אבל כבר לא כלבלב ולא כל כך נמרץ. הוא ממש שמח כשההורים שלו הביאו לו אח קטן, גור לברדור מתוק ומתרוצץ. עכשיו הוא יוכל להמשיך להתפנק ולמשפחה יהיה מישהו לצאת איתו לטיולים ארוכים ומישהו לרדוף איתו אחרי כדורים.
כשטישה התחיל להראות סימנים של זיקנה, כשהוא נהיה קצת חולה והראיה כבר לא כמו שהיתה המשפחה החליטה שדי, נגמר. בגיל 14, כמעט עיוור לגמרי, בדיוק בשלב הזה בחיים שבו הכי היה זקוק לטיפול, לליטוף, לחיבוק, לאהבה, בדיוק אז המשפחה מסרה אותו לעמותה. את הלברדור הצעיר הם השאירו אצלם.
טישה נמצא איתנו כבר 6 שנים, הוא בן 20. הוא לא לאימוץ והוא כבר לא ימצא בית. בית המחסה זה הבית שלו ופה הוא יבלה את הזמן שנותר לו. הוא מקבל את כל מה שהוא צריך: אוכל טוב, שמיכות, טיפול וטרינרי, אינספור ליטופים וחיבוקים ונישוקים ואהבה. המון אהבה.
נשיא המדינה אמר ש"כלב זה משפחה". כל אחד מאיתנו מקווה שכשיגיע הרגע שלו להיות חלש, זקן ותשוש המשפחה שלו תהיה שם בשבילו, תתמוך, תטפל, תאהב, גם אם קשה וגם אם לפעמים מעיק. "אל תשליכני, לעת זקנה; ככלות כוחי, אל-תעזבני" כל אחד ואחת מאיתנו מתפלל ומתחנן. אז איך? איך אפשר להגשים את הפחד הגדול ביותר שקיים אצל כולנו ולנטוש בן משפחה רק כי הזדקן ונהיה קצת פחות נמרץ, נהיה איטי יותר, רק כי נהיה קצת קשה? רק כי פתאום צריך לתת יותר? משפחה זה לא רק קשר דם, משפחה הם אלה שבחרנו להכניס אל תוך חיינו, אלה שיאהבו אותנו תמיד ואלה שאנחנו בחרנו לאהוב. ולפעמים לבני משפחה יש 4 רגליים וזנב.