בג”ץ מגביל הרג חתולים

על פסקי-הדין של בג”ץ בעניין הרג חתולים (2004)

ב-2.6.2004 פסק בג”ץ, שנוהל השירותים הווטרינריים בעניין הרג חתולים טעון תיקון מיידי. הנוהל החדש, לפי בג”ץ, יתיר הרג חתולים רק במקרה של סכנה מוחשית לשלומם של בני-אדם ובהיעדר כל פתרון אחר; ההרג ייערך בהכרח תחת פיקוח ישיר של הווטרינר הרשותי, ללא זכות להפקיר את שיקול-הדעת בידי ארגונים וחברות פרטיות.

חוק צער בעלי-חיים אוסר להתעלל בחיות אך אין בו איסור מפורש להרוג אותן. שר החקלאות מוסמך להתקין תקנות בעניין הרג (“המתה” בלשון המשפטית) אולם משרד החקלאות מתחמק מכך זה עשור. בעיית ההרג נותרה לפרשנותם של בתי-המשפט. הפרשנות החשובה ביותר, קודם לפסק-הדין מיוני 2004, ניתנה על-ידי בג”ץ ב-3.2.1998, בפסק-הדין בעתירת העמותה למען החתול, אשר ביקשה מבית-המשפט למנוע הרג חתולים המוני – “דילול”, בלשון השירותים הווטרינריים (השו”ט) – בערד, עמק חפר ולהבים. העתירה התקבלה בחלקה ודרשה מהמועצות של להבים וערד “לשקול מחדש את עמדתן ולבססה על תשתית עובדתית הולמת”. פסק-הדין כלל אישורים רבים לסמכותן של הרשויות להרוג חיות, אך תוך הדגשה שיש למצוא פתרונות חלופיים להרג וכן פרסום הצהרות מפוארות, כגון דברי השופטת שטרסברג-כהן: ‎

“בבואנו לדון בסמכותן של הרשויות המקומיות, לעניין השמדת בעלי-חיים, עלינו לשוות לנגד עינינו את זכותם של בעלי-החיים לחיות. זכות זו, גם אם איננה מעוגנת ישירות בחקיקה הישראלית, מהווה חלק מתרבותנו ומתחושה פנימית ערכית ותועלתית כאחד, בדבר החובה והצורך להגן על כל אשר נברא עלי אדמות ורוח חיים באפו. נקודת המוצא של החקיקה הנושקת לזכות בעלי-החיים לחיות, היא, שזכות זו קיימת ומוגנת בשיטתנו המשפטית.” (סעיף 5)

הוראות בג”ץ לא קיבלו ביטוי בשטח. השו”ט פרסמו “נוהל כללי לטיפול בחתולי רחוב”, אשר העניק לכל וטרינר רשותי (כלומר, עובד הממשלה או הרשות המקומית) את הסמכות להחליט להרוג חתולים. השו”ט גם הסמיכו גורמים חיצוניים להרוג חתולים – אפילו גופים שפרנסתם על ההרג. השו”ט הרגו חתולים לעתים קרובות, כפי שעשו בתחילת שנת 2004 באזור השרון. העמותה למען החתול עתרה שוב לבג”ץ, בשיתוף עם עמותת תנו לחיות לחיות. פסק-הדין ניתן ב-2.6.2004. השופטת בדימוס, דליה דורנר, שכתבה את פסק-הדין, מתארת את נוהל השו”ט:

“[…] מבין שורות הנוהל משתקפת ועולה ההמתה כשיטת הטיפול העיקרית בחתולי-הרחוב. כך […] נקבעה השמדת חתולים, נגועים ולא נגועים כאחד, כאמצעי היחיד לצמצום הסיכון למחלת הכלבת. ההשמדה הוגבלה אומנם לתחומי זמן ומקום, אך אין בנוהל כל התייחסות לאמות-מידה שלאורן יש ליישם הגבלה זו. ביחס למחלות אחרות קבועות הוראות, שלכאורה אינן שוללות נקיטת אמצעים אחרים מלבד המתה, אלא שאין שום איזכור למהותם של אמצעים אלה ולאופן ולנסיבות שבהם תישקל הפעלתם. אף אין התייחסות לאמות-המידה, שלפיהן על הרשויות המוסמכות לבסס חשד לקיום מחלה מדבקת בחתולים ולקבוע את היקף התפשטותה ואת מידת הסכנה הנשקפת ממנה.” (סעיף 10)

בהמשך הדברים מבקרת השופטת את ההיתר שניתן בנוהל לווטרינר הרשותי להרוג חתולים שגורמים “מטרד”, כלומר, במקרים שהחתולים “אינם גורמים סיכון של ממש לבריאות”. מסכמת דורנר:

“בכל האמור די להקים חשש, כי במתכונתו הקיימת עלול הנוהל לאפשר נקיטת מדיניות של המתת חתולי-רחוב בהיקף רחב ובאופן שרירותי. תוצאה זו אינה כדין ואין לקבלה. היא שקולה לנקיטת מדיניות שתוצאתה המעשית היא, למצער, דילול אוכלוסיית החתולים […]” (סעיף 11)

בג”ץ דורש לקבוע נוהל חדש, לפי עקרונות אלה:

“על הנוהל להבטיח, מצד אחד, כי קיומם של חתולי-רחוב באזורי המחיה של בני-אדם לא יפגע בצרכיהם הקיומיים ובבריאותם, ומצד שני, כי חתולים לא יומתו ולא ייגרם להם סבל, ככל שהדבר אינו נדרש לשם הבטחת אינטרסים אלה של האדם. אין פירוש הדבר, כי אין לעגן בנוהל אמצעים לקידום אינטרסים אנושיים בעלי חשיבות משנית כנוחות או רווחה, אלא שכמתחייב מן האיזון האמור ומעקרון המידתיות, על אמצעים אלה להיות, ככלל, קיצוניים פחות מהמתה ולהימנע מהסבת סבל ניכר לחתולים. “המתה של חתולי-רחוב חייבת איפוא להיעשות במשורה, תוך תחימתה לגבולות ברורים ככל האפשר של זמן ומקום והגבלת הנסיבות שבהן ניתן להוציאה לפועל. עליה להיות הצעד האחרון, הננקט רק משלא ניתן להגן ביעילות על שלום בני-האדם באמצעים אחרים שעלותם סבירה.” (סעיף 8)

בג”ץ שולל חד-משמעית מתן אישור לגופים פרטיים להרוג חתולים לפי שיקול-דעתם. חברת “מגן לחתול” של נעמה אדלר-בלו ואייל בלו, לדברי השופטת, לוכדת חתולים תמורת תשלום מאנשים שרואים בחתולים “מטרד”, והורגת את רובם, תוך ניצול הסמכות לכאורה שקיבלה מהשו”ט:

“סמכות זאת הופקדה, בעיקרה, בידי חברה פרטית, הפועלת ממניעי רווח. […] הדעת נותנת – כל עוד לא הוכח אחרת – כי לחברה אינטרס כלכלי להפגין פעילות, כלומר, לצוד חתולי-רחוב ולהשמידם. אנשיה מצוידים בכמות גדולה של סמים וניתנת להם יד חופשית לעשות בהם שימוש. ההחלטה אם להמית חתולים נתונה בכל מקרה בידיהם. הם האחראים על גיבוש התשתית העובדתית. ההמתה נעשית הרחק מעיני הרשות המוסמכת – בסביבה שלא ניתן בהכרח לנטר את הנעשה בה, ולא במתקן ייעודי של הרשות המקומית תחת עיניהם הפקוחות של הווטרינרים הרשותיים. החברה נדרשת לדווח לרשויות על פעילותה, בתמצית, אחת לחודש בלבד. יכולתם של הווטרינרים הרשותיים, ולא-כל-שכן של הגופים שלהם הם כפופים, לפקח על פעילות החברה מוגבלת מאד.” (סעיף 14)

“… המסקנה הברורה היא כי הסמכת גורם פרטי על-פי כתב האישור מאת המשיב היא אצילה שלא כדין של הסמכות להחליט על המתת חתולי-רחוב.” (סעיף 15)

בג”ץ נמנע, למרבה הצער, מפסילה מוחלטת של הסמכת גופים פרטיים להרוג חתולים. תחת זאת דרש בית-המשפט הגבלות מעשיות תוך הסתמכות על השינוי שאמור להתרחש במדיניות השו”ט בעניין ההרג:

“נראה לי, כי עקרונית אין מניעה להסמיך גורם חיצוני, ובכלל זה אף חברה פרטית, לבצע את ההמתה בפועל. אך זאת, בתנאי שגורם זה עבר הכשרה בביצוע המתה בדרך נאותה, שאינה מרבה את סבלו של בעל-החיים המומת, והכול לפי אמות-מידה שתקבע הרשות המוסמכת המקצועית ובכפיפות לכך שההמתה תבוצע במתקן מתאים של הרשות, בניהולו של הווטרינר הרשותי ותחת פיקוחו הצמוד. יש לקוות, מכל מקום, כי היקף המקרים שבהם יחליט הווטרינר על המתה, לאור אמות המידה שיותוו בנוהל המתוקן, לא יחייב הסתייעות בגורם חיצוני שכזה.” (סעיף 16)

שופטי בג”ץ החליטו על פסק-הדין פה-אחד. נחרצותם מתבטאת גם בדרישה מן השו”ט להשלים את הכנת הנוהל החדש תוך חודש בלבד. המדובר בפסק-דין מהפכני, שאולי אף יועיל לחיות מלבד חתולים, אולם אין לצפות שהוא יביא לשינוי מיידי בשטח. לוכדי החתולים והורגיהם עדיין בשטח: איש מהם לא הורחק מגישה לחתולים ואף גוף לא נסגר. תפיסת-עולמם, שהביאה אותם להתיר ולבצע הרג שיטתי, לא תשתנה עקב פסק-הדין. וכל עוד מתירים לגופים אלה ללכוד חיות חופשיות, הם יוכלו להתלונן לאחר הלכידה על “מחסור במקום” שבעקבותיו ההרג הוא “הכרחי”. אולם מעתה, יוכלו ארגונים כמו העמותה למען החתול ותנו לחיות לחיות להיאבק ביתר יעילות בעבריינים. התמונות בכתבה, שפורסמו בפורומים לזכויות בעלי-חיים, צולמו בתחילת השנה באזור השרון במהלך הלכידות וההרעלות