כל הזכויות שמורות לפואטיקה – הוצאה לאור ולמחבר

ההבדל המובהק בין כלבים לחתולים הנו, שחתולים הם יצורים מאד ספציפיים לעומת הכלבים, שהם בעלי פרווה כלליים למדי.
ברגע בו נבין, שאין אנו צריכים לשפוט שני מינים אלה על-פי מושגים אנושיים של טיפשות וחכמה או טוב ורע, אלא בהתנגשות של שתי תפיסות עולם מנוגדות, נשכיל להבין ולנתח את התנהגותם השונה.
הביטו נא בכלב ובחתול המהלכים ברחוב. מיד תבחינו, שלכלב מושג כללי בלבד באשר לכיוון צעידתו, בעוד שלחתול מטרה מוגדרת. הכלב מתקדם בכיוון כללי מסוים, אשר יכול להשתנות עקב גירויי הסביבה.
הנה כלב מדשדש לכיוון הגינה. הדחף לעשות את צרכיו הוא שמושך אותו אליה, אך התקדמותו אינה סדירה ומופרעת תדיר. ההתקדמות משקפת את אורח מחשבתו הבלתי ממוקד. פה הוא מרחרח גללים של אחד מרעיו, ושם מלקק בלשונו הארוכה שלגון שנמס על המדרכה החמה, אוסף מבלי משים אל תוך פיו מלוא החופן נמלים. ושוב הוא ממשיך ב”כיוון הכללי” של הגינה. אבריו נזרקים אנה ואנה, זנבו נע בכיוונים שונים, לשונו משורבבת ומבטו בוהה לכיוון זה או אחר – אך לו עצמו כל זה אינו משנה, כל עוד הוא מתקדם בכיוון הרצוי… פחות או יותר. זמן – תמיד יש לו, והמרחב בנוי מאלפי גירויים חושיים, שמסיטים אותו באחת ממטרתו וגורמים לנתיב מהלכו להיות פתלתול ועקלקל. נתונים חושיים אינם מסוננים כראוי במוחו. לכל גירוי חיצוני כגון נביחה, ריח, שריקה – יש תגובה פיסית מיידית – בדיקת הסביבה, שמסיטה אותו מן הדרך.
אצל החתול הסיפור שונה לחלוטין.
חתול תמיד מוכוון-מטרה וכל העת יש לו נקודת שאיפה מוגדרת בזמן ובמרחב. כשהחתול נמצא בתנועה, למשל בעת פעולת ציד, הוא נע בצורה מקוטעת: ראשית הוא זורם קדימה בדממה קטלנית וברכות השמורה רק לתינוקות ולרוצחים… או אז הוא נעצר, קופא. כעת הוא מחשב ומתכנן את נקודת השאיפה הבאה שלו, להיכן עליו לנוע הלאה, בהתאם לכל הנתונים הרלוונטיים.
לאחר שהחתול החליט מהי הנקודה הנ”ל, הוא מתכנן כיצד יבצע את ההעתקה בדרך המהירה, היעילה והבטוחה ביותר. לאחר מכן מוציא החתול את תכניתו לפועל בצורה מושלמת . הוא נע בין שתי הנקודות בתנועה מדויקת ושקטה. הוא שולט בכל שריר בגופו, כולל שרירי הזנב (להבדיל מן הכלבים, שמסגירים תמידית את מצב רוחם הכללי באמצעות זנבם). כשמגיע החתול למקום הרצוי, מתחיל התהליך מחדש: קליטת מידע חושי, עיבוד, בחירת נקודת שאיפה במרחב, תכנון וביצוע. כך מתקדמים חתולים.
כך מקפצים החתולים בין מדפים עמוסים כלי חרסינה מבלי לגעת מהם ולו בקצה זנבם, לעומת כלבים מתרכזים לרקע בריח “דחוף” במטבח ובדרך לשם מכניע זנבם ארצה שלושה אגרטלים. ואם תשאלו אותם – “זה לא הם! זה הזנב”, הם ינבחו בהחלטיות. אחריות הכלב על גופו היא אפסית.
ההבדל התהומי בין תפיסות העולם של החיות ניכר כשקוראים בשמן.
תגובתו של הכלב לקריאה כלשהי (לאו דווקא קריאה בשמו), היא זקיפת אוזניים ומבט בכיוונך הכללי, נביחות או כשכוש בזנב הן תגובות שכיחות שיבואו לאחר מכן. תגובות כלליות לכל הדעות, שלא מצביעות על כוונה ספציפית כלשהי.
החתול, לעומת זאת, יגיב לכל מפגש עם אורגניזם חיצוני בדרך הבאה: הוא יקפא על עמדו ויביט היישר לתוך עיניו.
מתוך מה שלמדנו עד עתה על תנועה חתולית, אפשר להבין את פשר מעשי החתול:
הוא נתקל במידע חושי חדש ונקודת השאיפה הקודמת שלו הופכת ללא-רלבנטית. כעת הוא מעבד את המידע החדש ובוחר נקודה חדשה, אוזניו נעות קדימה ואחורה ואישוניו מצטמצמים ומתרחבים תוך ריכוז מקסימלי.
יש מקום להשוואה בין הקולות, שמפיקים גרונותיהם של שני היונקים הללו. הכלבים משתמשים באותה נביחה כדי להביע כל רגש שהוא: זעם, פחד, רעב. לכל המקרים הללו יש דבר אחד משותף: לנביחה אין שום מטרה אמיתית. היא לא משיגה דבר מלבד אותו דבר שכלבים חושקים בו כל שעות היממה: תשומת לב. לעומתם, משתדלים החתולים להיות כמה שיותר בלתי נראים (שימו לב לגללי הכלבים “הריחניים” כמו שלטים המכריזים על נוכחותם, לעומת החתולים המטמינים את צרכיהם באדמה). הגרגור והקולות שמשמיעים החתולים, זוהי דרכם לרטון על מבוי סתום, על מכשול שאינו בר מעבר. כך אפשר לראות אותם מתהלכים הלוך ושוב מול דלת סגורה, מתוסכלים כשאינם מצליחים למצוא תכנית מתאימה למעבר.
גרגור החתול, אם כן, אינו משמש כלל לתקשורת – חתולים אינם זקוקים לקול כדי לתקשר (חתולים הם טלפתיים).
ב. הקנוניה החתולית, הרעות הכלבית
החברה הכלבית מטבעה אינה מוגדרת. כלבים שנפגשים כך סתם (לעולם במקרה!), מרחרחים זה את זה. לאחר מכן, הם מתעלמים זה מזה או רבים מסיבה בלתי ברורה. אך במקרים אחרים הם מתחילים לשחק במשחקים חסרי מטרה (כלבים אוהבים משחקים חסרי מטרה, או חסרי מנצח, כי אפשר לשחק בהם עוד ועוד כל היום, ולהפסיק כשמתחשק. משחקים כאלה, כמו “לך תביא את המקבל” הנצחי, יכולים להוציא מדעתם חתולים, שפשוט לא מבינים את המטרה בריצה הסיזיפית אחרי מקל שתמיד ייזרק שנית למרחבי השדה…)
אחד ההבדלים הבסיסיים בין כלבים וחתולים הוא, שמידע חושי נתפס אצל כלבים, בדרך כלל, כגורם מושך, מגרה , מעניין. אצל חתולים הוא נתפס מיד כסכנה פוטנציאלית.
אצל כלבים:
רעש/ריח: אוכל? הנאה? חבר ותיק? משחק חדש ! (כל זה מלווה בזקיפת אוזניים, שרבוב לשון וריצה פרועה לכיוון המקור בעיניים בורקות).
ואילו אצל החתולים:
רעש/ריח: עצור! סכנה פוטנציאלית – טורף? קרבן? – עיבוד המידע לבחירת נקודת שאיפה חדשה והמשך תכנון דרך הפעולה (האוזניים נעות כראדאר התר אחר המקור, האישונים מצטמצמים והגוף נדרך לפעולה).

ההבדל הזה הוא אחד הגורמים לשוני במבנה וביחסים החברתיים של שני המינים. כלבים נמשכים זה אל זה באופן טבעי (לא רק מבחינה מינית. דחף מיני כללי יכול למצוא את פורקנו על סתם רגל של אורח מזדמן ונבוך). עדות הכלבים נסחפות יחדיו, משוללות תכנית או מבנה מסודר של פעולה, ויתרון הכוח שלהן כקבוצה הוא בעיקר כמותי.
אצל חתולים, שונה הדבר בתכלית השינוי.
חתולים לא סומכים על אף אחד, בכלל זה על חתולים אחרים.
ההתחברות ביניהם (לעולם מתוכננת!) היא על בסיס שיתוף פעולה להשגת מטרות משותפות. תפקידים שונים הניתנים לכל המשתתפים במשימה הנם מכפיל כוח איכותי לכל קבוצת חתולים. אחד מהם יכול לשמש משגיח, בשעה ששני האחרים עסוקים בפריקת תכולתו של חדר, שיושביו עזבוהו לכמה דקות.
ההוכחה לטענה שכלבים סומכים הרבה יותר זה על זה ועל העולם בכלל, היא השינה העמוקה בה הם מסוגלים לשקוע. לעתים ממש קשה להעיר את החיות השאננות, הנוחרות בשלווה.
למרות שלמראית עין החתוך הוא אלוף השינה בממלכת החי (כשבע עשיריות מהיממה) החתולים אינם ישנים באמת ובתמים, הם רק נעים, קופאים ולעתים מרשים לגופם מעט מנוחה. במצב בו החתול נראה כישן, הוא למעשה מוקרן טלפתית למקומות רחוקים. ייתכן שבעבר גם לאדם הייתה יכולת זו, והשריד שנותר לנו כיום מתכונה זו הוא החלום.
כל תודעתם של החתולים מופנית לתכנון, ניתוח והגדרת מטרות ומטרות משנה שהם מקבלים מלמעלה – משימותיהם נגזרות ממטרותיה העלומות של הקנוניה החתולית העולמית, ששורשיה קדומים מימיה של התרבות האנושית.
כל הווייתם של חתולים היא תצפית, תכנון וביצוע. משמעות חייהם היא הגדרת יעדים והשגתם.
הכלבים, הכלבים הרומנטיקנים, הטיפשיים והנפלאים הללו, לעד ייסחפו בין ערות לשינה, בין חלום לערגה והיסחפות חושים ספונטנית.
ג. עוד כמה דברים על חתולים.

לאנשים יש מספר מושגים מוטעים לגבי חתולים ובכלל התפיסה שלהם כחיות לא חכמות ומשוללות תודעה היא מעוותת ומסולפת מיסודה.
אחת הדוגמאות הבולטות לתפיסה מוטעית זו, היא הדעה שחתולים מחטטים בפחים ופולשים מדי פעם לבתים, על מנת למצוא מזון.
זוהי, כמובן, טעות, שכן החתולים לא אוכלים (הם סולריים). הם פשוט מרגלים אחר שאריות המזון של בני האדם, בולעים אותם על מנת למסרם לממונים עליהם. חשוב להבין, שחתולים לא עושים זאת מתוך גחמה אישית או מתוך רצון חפשי – יש להם הוראות מגבוה !
נסתרות מטרותיה של הקנוניה החתולית העולמית, ורוב החתולים הם רק שליחים, ברגים במערכת אדירה וחובקת עולם, ואינם שותפים ליעדיה הסופיים של התכנית, מטעמי סודיות ומידור. בגני החיות כלואים מספר מבכירי הקנוניה – חתולים גדולים כמו אריות וטיגריסים. חוקרים אותם יומם ולילה בכלובים צרים, אך עד עתה אף אחד מהם לא נשבר ומסר מידע. מזה זמן מה חושדות הממשלות בדבר מה, והכיסוי של גני החיות כאתרי כאתרי שעשוע לציבור הרחב, פעל מצוין עד עתה.
לעתים מאנפפים החתולים, מזיזים את שפמיהם מצד לצד. בניגוד למחשבה המקובלת, אין הם עושים כך כי הם מרחרחים, אלא כדי לשפר את הקליטה (השפם הוא מערכת האנטנות הטלפתיות של החתול). אחד היתרונות של החתול, הוא יכולתו לקלוט שדרים טלפתיים בכל התדרים והערוצים, כולל אלו של בני האדם וחיות אחרות, אולם השידור יכול להתבצע רק בתדר המחשבות החתולי. עקב כך, זקוק החתול לאנטנות באורכים שונים.
בכל רקע שהנך מבחין בחתול, דע שהוא באיזושהי משימה ובכל שנייה ושנייה הוא עסוק בברירת תכניות. לעתים, מקבלים החתולים שעות מנוחה וטיפול עצמי, באישור הגורמים האחראיים. או אז, ניתן להביט בהם כשהם מתפנקים בשמש, מטעינים את מצבריהם או מלקקים את עצמם, מנקים את הקולטים הסולריים. אנחנו נצחק כשנראה אותם מתרפקים על כר דשא שוטף שמש ונפלוט כמה הערות בקשר לתמימותם ומתיקותם האינסופית, ונמשיך להיות עיוורים אל מול השטן, אל מול נציגי המערכת המאיימת על אשיות הציוויליזציה המפוארת שלנו.
אם תלחץ חתול לפינה, הוא יקפא, אישוניו האנכיים יתקעו מבט ישיר אל תוך עיניך – קוראים את מחשבותיך. במוחו הקטן אך היעיל פי כמה משלנו, הוא יברור במהירות אינסוף תכניות אפשריות, יפסול אותן בזו אחר זו מסיבה זו או אחרת, עד אשר ימצא את התכנית המתאימה, ואז הוא יביאהּ לידי ביצוע.
לפעמים, זה ייראה ממש מדהים, שהן הוא יבצע משהו שנראה כבלתי אפשרי, כמו לטפס על קיר חלק לחלוטין לעבר חלון גבוה, או ייעלם באיזה חור שיכולת להישבע שלא היה שם לפני רגע (לחתולים בקיאות מסוימת ב”תורת החורים” – ראה להלן בפרק על העכברים). מכל מקום, אם חתול לא ימצא תכנית מתאימה, ויעלה בידך לדחוק אותו לפינה ללא מוצא, הוא ייאלץ להסגיר לעיניך הנדהמות את אחת מתכונותיו החשאיות: טלפורטאציה.
החתול פשוט ייעלם מול עיניך המשתאות, הכבולות בתפיסות המקובלות. מלומדים יוונים כבר נתקלו בתופעה המדהימה, ועדויות להעתקות של חתולים במרחב (אמנם לטווחים קצרים, אך די כדי להימלט מסכנה מיידית), נמצאו כבר בכתבים של זנון ודמוקרטס שלא פורסמו ברבים.
למעשה, חתולים אף פעם לא חשבו מה אכן יקרה, אם בן אנוש יתפוס אותם, יש להם הוראה ברורה לא להיתפס מחשש שייחקרו, אך ברוב המקרים זהו חשש חסר יסוד, כי לרוב בני האדם אין ולוּ מושג קלוש אודות הקנוניה.
הכלבים לעומתם, החליטו זה מכבר, בתפיסתם הכללית והלא-עקבית, שאין להם דבר להפסיד, ונפלו ברשת הביות של האדם. חתולים מעולם לא בויתו באמת ובתמים. יש חתולים שהסתננו למשפחות אנושיות, ומשימתם לאסוף מידע מבפנים, כגיס חמישי, העדויות רבות, אך נראה שהרשויות יוסיפו להכחיש ובני האדם יכפרו אפילו בדברים ברורים מאליהם, כמו העובדה שהחתולים בנו את הפירמידות.
ד. לאלף את הכאוס

היא משחקת בפינה, רודפת אחרי עצמה, ונעלמת. היא יוצאת מתוך חדר שמעולם לא נכנסה אליו. אני הולך אחרי צלליה הנעלמים, קורא בשמה, ושוב מפתיעה אותי החתולה באחד ממארביה החוזרים ונשנים. היא מתקיפה אותי, עיניה נעוצות בעיני הקרבן שלי, ואני צוחק. ייתכן שהיא נעלבת. יכול להיות שהיא אומרת לי בלבה – לוּ רק היינו באותו מצב לפני כמה מיליוני שנים, ערומים בשדה, בלי הגיבוי של התרבות שלך…
הוי, חתולה שלי! לעולם לא תהיי שלי. אעניק לך שם, אך עדיין תהיי חיית פרא, מתעלמת בנונשלנטיות מהקריאות הנואשות אלייך, מסובבת את ראשך במלכותיות.
הנה, כהרף עין, היא עוברת ממצב אחד למשנהו, כשמאחוריה מתעופפים זבוב או פיסת נייר. לעתים נדמה שהיא יכולה לקפוץ לאותו מצב של דריכות כקפיץ, המוכן לנתר ולקטול, באפס זמן, כמו יכולה הייתה לשנות את תדר הזמן בו היא חיה ולהגביר את קפיצותיה בזמן ובמרחב (ראה בפרק על סמורים).
אנו מכנים כל דבר בשם, והדבר מקנה לנו אשליה שאנו שולטים בכול. לעתים נדמה לנו, שלאחר שהענקנו שמות ומנינו את כל הפרודות, הן מיד יסתדרו במסדר לשריקתנו. אך אין זה כך. הכאוס מתעלם מאתנו, מסב את עיניו החתוליות, לא מתוך חוסר הבנה או תכנון, אלא מול בוז מוחלט לימרנותנו על העולם. לתוהו אין אדונים. לעתים, כשאני רואה אותה משחקת, רודפת אחרי זנבה או אחרי נוצה המרחפת קלילות, חומקת מטלפיה הפרושות, בעת שאני רואה אותה קופצת מרהיט לרהיט, זורמת דרך ההוויה בשקט מוחלט, מבטה נעול על זבוב המרחף באוויר כמו מכ”מ המתביית על מטוס, ולבסוף צונחת באפיסת כוחות ונרדמת, מצונפת בסלסלתה, אני נפעם מן התמימות של משחק שלולם לא ינוצל לצרכים אלימים, של אימון לקראת חיי פרא שלעולם לא יבואו. היא נדמית בעיני לנימפה חסרת דאגות אך רצינית עד גיחוך, כלואה בגן עדן נצחי משל עצמה.
אך די במבט אחד של העיניים הירוקות כדי להבין שלא מדובר כאן בחווה, אלא בלילית. בכורת שטן זוממת מזימות. מקרים של מוות, פרידה ומחלה בבית, יכולים או יכולים שלא להיות אשמתה. אך איני יכול לסגת כעת. אני כלוא בתוך הכאוס, מבוית לצרכיה של החתולה, מחויב לספק לה מזון ופינוקים כשהיא חושקת בכך.
בין צללים של אי-ודאות אנושית היא חומקת בלילות בין מיטותינו, שם אנו חולמים את חלומותינו בהרגשת ביטחון. באחד הלילות התעוררתי מיוזע מסיוט הזוי ומופרך רק כדי לגלות שכל אותו זמן היא ישבה על המדף ולטשה בי מבט מסתורי.
אנו, בני האדם, משלים את עצמנו שבייתנו את העולם והשתלטנו על הטבע.
למעשה, במקרה הטוב, בייתנו רק את עצמנו.

כל הזכויות שמורות לפואטיקה – הוצאה לאור ולמחבר