מרים ילן שטקליס היא משוררת וסופרה הילדים האהובה עלי ביותר .התאהבתי בה לראשונה כילדה המאזינה לסיפור ופעם נוספת כאם המספרת סיפור .קראתי רבות על חייה ויצירתה המופלאה והבנתי שהמחבר אותי אליה היא האהבה העוצמתית שלה לבעלי חיים .אין כמעט שיר או סיפור שלה שאין בו התייחסות לחיות .היא נכנסת לעולם הרגש שלהם ,שמחה בשמחתם וכואבת את כאבם .

לקראת יום כיפור בו מבקשים סליחה ממי שפגענו בו ועורכים חשבון נפש נזכרתי בסיפור של "בימי" ובמשפט בו כותבת הגיבורה

"התחמקתי ויצאתי ,והתביישתי בפני בימי ,והתביישתי בפני עצמי "

זה בדיוק מה שאני מרגישה בכל פעם שאני עוזבת חיות בכלובים , מתביישת שעוד לא נמצא להם בית מעולה כמגיע להם ……מתביישת  שיש עדיין נטישות ויש התעללות ויש עוולות …..ויש יש מה לעשות .

מתביישת שלא הספקנו יותר ,שלא עשינו יותר ,שלא גייסנו מספיק מתנדבים ,שלא הפכנו מספיק עולמות כדי שעוד פעילים יכנסו למעגל הנתינה עבורם ……מתפללת לשנה פוריה יותר ולהפיכת כל "אוהב" בעלי חיים ל"פעיל" למען בעלי חיים ! כי לא מספיק לאהוב !

וטעימה קטנה מסיפור של דוגסיטר סטייל שנות החמישים  (וסליחה על כל הקיצורים והקפיצות )

……"יש לי ידיד ושמו בימי .בימי אוהב אותי ואני אוהבת אותו .ואינני יודעת מי אוהב יותר : בימי אותי או אני את בימי …..יום אחד באתי אל הבית …ומיד נפתחה הדלת ומיד בימי קפץ עלי …ומיד אמרה אמא של אלישבע :- טוב שבאת !…..שבי ואכלי איתנו ,וכשיושבת אני –שם בימי את ראשו על ברכי .ויהיו יושבים אל השולחן אף עשרה אנשים ,ולכולם ברכים ….מכל הברכים בוחר בימי את הברכים שלי ….אני לוטפת את ראשו ,ומגרדת את עורפו ואת אוזנו והוא שם את לחיו על כף ידי ,ועוצם את עיניו ברוב הנאה .ישבנו ואכלנו ושוחחנו …ולפתע ..אמרו :- הלא אמרנו לך . הלא אנו נוסעים מחר לחיפה …..המטירו עלי עצות טובות ,והסברים יפים ונתנו בידי את מפתח הבית….

למחרת …רצתי אל בימי..הכנסתי את המפתח הגדול אל חור המנעול ופתחתי – מיד קפץ עלי בימי . נפל הארנק , נפלו הספרים – בימי השתולל ….השתולל מרוב געגועים לבעליו ומרוב שמחה לקראתי ….לבסוף הוא נרגע .גרדתי את ערפו ואת אזניו והוא שם את לחיו בכף ידי ועצם את עיניו מרוב הנאה .

נכנסנו למטבח ,וראיתי כי בימי לא אכל , קדרתו מלאה כל טוב …בימי לא נגע בה ….הוא הביט אלי ולא הביט את הקדרה . הוא היה רעב מאוד .לקחתי את הקדרה בשתי ידי והגשתי אותה לבימי .מיד הכניס את ראשו הגדול אל תוך הקדרה ,לגם ולעס , לעס ולגם ,ואכל את הכל ,טיפה לא השאיר .

מצוין !- אמרתי .- עכשיו נצא לטייל .

שמע בימי "לטייל " ורץ אל הדלת ….אינני יודעת איך ירדתי במדרגות ולא שברתי את רגלי, איך עליתי ,איך רצתי אחר בימי ברחובות ….חושבים אתם שבימי היה קשור ברצועה ? לא , קשורה ברצועה הייתי אני …..לבסוף חזרנו הביתה .שיחררתי אותו מן הרצועה ..והוא מתנער…וקופץ ברוב שמחה .

ליטפתי את אזנו .ואמרתי :- עכשיו אלך , שלום בימי שלום!

אך בימי לא רצה שאלך .

אמרתי :- אני מוכרחה ,חביבי ! ובערב אשוב, בערב אשוב אליך .בימי לא רצה שאלך . הוא לא האמין להבטחותי .

מדוע תלכי ? השארי פה , השארי איתי , נשחק יחד .אל תלכי !

דיברתי אליו , והוא לא רצה להבין את דברי .הוא קפץ סביבי , וכשכש בזנבו , והביט את תוך עיני ,והתחנן שלא אלך .

לבסוף הוא התייאש . הוא עמד מן הצד ,הוריד את זנבו , ולא ניסה עוד לחסום לפני את הדרך . הוא הביט אלי , ועיניו מלאות כאב ומלאות עצבות , ועיניו מדברות אלי :

את הולכת ועוזבת אותי .ואני נשאר פה ..אני נשאר לבדי ואת עוזבת אותי .

התחמקתי ויצאתי , והתבישתי בפני בימי והתבישתי בפני עצמי ….."